רוח רגש וטיפול סומטי

כשהייתי בת עשרים גיליתי את עולם הרוח. זה היה גילוי מרעיש. מצאתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי מגיל מוקדם: מה יש מעבר למוכר והידוע? מעבר לגוף האנושי, מעבר לשכל, מעבר למציאות היומיומית? חשתי כאילו אני מתעוררת אל 'עצמי' חדש לגמרי. העולם התרחב והתמלא באפשרויות, חוויות מפעימות וגילויים מרעישים. אבל אחרי כשנה של מעוף ושמחה, התחלתי לחוש דיכאון. הפער בין העולם הפלאי שבו הסתובבתי בחוויותיי לבין "העולם האמיתי" הלך וגדל, עד שהבנתי שחסר לי רכיב מאוד משמעותי – הרגש.

המורה הרוחני שלימד אותי באותה עת התייחס לרגשות כאל דבר שמפריע להתרחבות הרוחנית. הוא לימד לעקוף אותם, או לטפל בהם באמצעים רוחניים. ואני, כתלמידה צעירה ונלהבת, הלכתי אחריו, עד שחוסר האיזון בין עולם הרוח, לבין החיים בעולם הגשמי והרגשי נהיה בלתי נסבל. אז יצאתי למסע אל תוך הרגשות, והבנתי:

החיבור לרגש ולגוף הכרחי להתרחבות הרוחנית, לא כל שכן כדי לחיות באופן מיטיב.

ברגע שגיליתי את הקשר הזה בין גוף, נפש ורוח, התחלתי לזהות משהו משמעותי: היכן הרוח משמשת כמעקף לרגש - כיצד משתמשים בה כדי לדכא או לבטל את הרגש.

הנה כמה דוגמאות:

דימוי עצמי רוחני ומוסרי

"אנשים רוחניים לא אמורים להרגיש כך," זו אחת האמירות השכיחות שמשמיע לעצמו אדם במסע רוחני ובכך מבטל את זכותו להרגיש כל דבר שאינו תואם תדמית רוחנית או מוסרית שמצטיירת בו, ומייצר מאבק בין החלק הרוחני לחלק הרגשי. לעיתים, מראש ישנו קושי להרגיש רגשות מסוימים והתדמית הרוחנית רק "עוזרת" להכחיש אותם ולהימנע מהם. 

בריאת מציאות:

עקרון רוחני נפוץ הוא כי המציאות החיצונית משקפת מציאות פנימית, וכי תודעתנו היא היוצרת את חיינו. בהתאם לכך, ניתן לשנות את המציאות דרך חיבור לתודעה הבוראת.

אך כשמשתמשים בעקרון זה כמעקף רוחני — במיוחד בזמני משבר — עלולה להיווצר חוויית פיצול מכאיבה. 

תגובות כמו: "זה מה שהיה אמור לקרות", " אני זימנתי את זה," על אירועים מאכזבים או קשים, או אמירה כמו "תבחר לא להיעלב" עקב מפגש פוגעני עם אחר - כשהן נאמרות כאמצעי לבטל את הרגשות הקשים שעולים בנו, הן משבשות את הרווחה במקום לתמוך בה.

הרגשות, שהם אנרגיה טעונה ועוצמתית, נדחקים ומצטברים בגוף. כדי להחזיק את ההדחקה הזו הגוף מכווץ מקומות מסוימים, מצמצם תחושות ונשימה וכך חווית החיים מושטחת. 

בריאת מציאות אינה קסם שמדלג על אנושיותנו. הרגש הוא חלק מהמסע – והוא דורש הכרה, הכלה, ורכות. 

זימון

עקרון רוחני נוסף שממשיך את עקרון בריאת המציאות הוא 'זימון'. אם אמקד את תשומת הלב שלי במשהו שאני רוצה - אחשוב חיובי, אשים תמונות של זה על הקיר,  אכתוב כוונות, ואדמיין כאילו זה כבר שלי, אביא אל המציאות שלי את מה שביקשתי. 

לפעמים זה עובד ופעמים רבות לא, או שנראה שזה עובד הפוך, והמציאות דווקא מקצינה את החוסר או שמביאה דברים לא מתאימים. כמו אובדן כסף כאשר מבקשים שפע, או בני זוג לא מתאימים כאשר מבקשים אהבה. 

למה זה קורה?

כי ברגע שמבקשים התרחבות – מגיע כל מה שבולם אותה. לא סתם חסר לנו משהו בחיינו. יש בנו דפוסים של פחד, חוסר ערך, זיכרונות חיים שמכילים כאב, צמצום או דחייה - וכל אלה הם שמעכבים את המשאלות שלנו. המחשבה הרוחנית מציבה כוונה - וזה צעד מיטיב, צעד של פתיחה והתרחבות, אך אם הדפוסים שחוסמים את הכוונה לא מקבלים מענה היא לא תוכל להתממש. פתיחה דורשת מגע כן עם המקומות הסגורים.

איך רוח ורגש משתלבים באופן מיטיב?

כאשר ערוץ אחד אינו מבטל את האחר וכאשר מאפשרים לרוח להיות בתוך הגוף.

למשל: בגישה הסומטית לטיפול בטראומה מדברים על "וורטקס" הטראומה – מערבולת רגשית-עצבית שמשקיעה אותנו בתוך חווית האין מוצא והקושי. אבל דווקא כאשר שוהים עם הרגש ותחושות הגוף באופן שמור, מקורקע, ובמינון נכון קורה משהו מפתיע - וורטקס הריפוי מתעורר. הוא מגיע מהגוף, דרך הגוף, ומניע את האנרגיה התקועה. פתאום חוזרת הנשימה, פתאום מגיח המשאב שהיה שם תמיד אך לא שמנו לב אליו. זוהי הנגיעה של הרוח – התודעה, כוח החיים שמביא איתו תנועה חדשה.

רוח ורגש אינם אויבים.

הרגש הוא חלק בלתי נפרד משלמותנו, מעומק חוויית החיים, ואף מבריאותנו הפיזית והנפשית. איננו אמורים לבטל את האנושיות שלנו כדי להיות "רוחניים": לא את האגו, לא את הרצונות, לא את הצרכים ההישרדותיים. להפך – דווקא דרך ההסכמה להרגיש, מתאפשרת פתיחה עמוקה ואמיתית לרוח. ואילו הרוח היא זו שמספקת משמעות, הבנה רחבה יותר של המציאות, כלים להתמודדות, בהירות, תקווה, ואת הידיעה והחוויה שיש בתוכנו יותר. 

כאשר שני הערוצים האלה משתלבים הם יכולים לייצר חוויה עמוקה, מלאת חיים ותחושת קיום חדשה.