לאהוב את עצמי, למה זה כל כך מאתגר?

אהבה היא אחד הדברים שהכי קשה להגדיר, אך קל לזהות. בין אם זו אהבה רומנטית, או לילד או לחברים, אנחנו מכירים את הרגש החם והעוצמתי הזה שמגיע מאיתנו כלפי אחרים.

אך מה קורה כשאני ומושא האהבה שלי הם אחד? מה קורה כשאני מנסה לאהוב את עצמי?

כאן זה מסתבך. איננו מצליחים להפנות את הרגש החם הזה כלפי עצמנו וזה עלול להביא להרגשת תסכול, כישלון ודכדוך. למה זה קורה?

אהבה עצמית שונה מאהבה לאחר.

היא אינה אותו רגש חם ועוצמתי שמוכר לנו, לכן כאשר נחפש רגש כזה, לא נמצא אותו.  

מהי כן? 

היא רגש שקט. זוהי למעשה נוכחות. "אני כאן." "הנני", זוהי פעימת הקיום שלעולם לא יהיה בה דופי, ממש כמו מעיין של מים זכים.

משום שהיא כל כך שקטה ושונה ממה שמוכר לנו, ומשום שאיננו מצפים לה, אנחנו לא שמים לב שהנוכחות הזו נמצאת איתנו.

מתי מבחינים בה? כשהיא נעדרת. כאשר אנחנו מרגישים בתוכנו חסרי ערך, נכשלים, לא ראויים – אז אנחנו מזהים שחסרה לנו האהבה הזו.

איך אפשר להחזיר את האהבה הזו שנראית כל כך רחוקה? 

איך אפשר לשחרר את עצמנו מהחוויה הקשה של דריסה עצמית?

ההיפוך הגדול - איפשור

התשובה היא: שאנחנו לא צריכים להחזיר לעצמנו את האהבה, כי היא מעולם לא הלכה. ואנחנו לא אמורים "לאהוב את עצמנו",  אלא לאפשר לקיום שלנו לאהוב אותנו.

ההוויה שלנו, פעימת הקיום הזו, חוגגת את עצם קיומנו, והיא אוהבת ומקבלת אותנו בלי תנאים ושיפוט, לא משנה מה קרה בחיינו, ואילו מחשבות או רגשות יש בנו. 

אנחנו אלה שהתרחקנו ממנה, שדחינו אותה והפסקנו לאפשר לה לאהוב אותנו. 

זה כמו אותו מעיין של מים זכים. זהו מעיין נצחי שלעולם לא יפסיק לנבוע. אך אנחנו שכחנו מקיומו ואיך זה מרגיש כשהוא איתנו.

עכשיו אנחנו מחפשים את המים האלה בחוץ, מנסים להרוויח אותם, לזכות בהם, לתקן ולהוכיח את עצמנו. אבל המים ממשיכים לנבוע – רק מחכים שנפתח וניתן להם להרוות אותנו. מים אינם שופטים – הם ישקו הכול, יקבלו הכול, והמים האלה לעולם לא יזדהמו.

מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזור אל המעיין?

מודעות: 

ההבנה שיש בתוכי מעיין של אהבה שרק מחכה לי, כבר משנה את התמונה.

 לא צריך ליצור רגש יש מאין, לא צריך לשדל אותו להגיע. הוא כאן.

זו פתיחת שער, גם אם האהבה הזו עדיין אינה מורגשת.

שחרור מהתניות: 

הרבה אנשים חוששים שאם יאהבו את עצמם – הם יהפכו לאגואיסטים או נרקסיסטים. אבל נרקיסיזם הוא לא אהבה עצמית – להיפך, הוא כיסוי על חוסר בערך ובאהבה.

באהבה אמיתית ישנה בהירות, גבולות ברורים ובריאים, היא כוללת הקשבה לעצמי מבלי לרמוס את האחר. היא אינה מנותקת, אלא מאפשרת חיבור אמיתי.

מדיטציה ממוקדת:

אפשר לשבת בנוח, לקחת נשימה עמוקה ולדמיין את המעיין שוטף אתכם, או שקרן שמש עדינה ורכה עוטפת אתכם, או כל דימוי אחר שמגיע.

או בלי דימוי. רק לומר לעצמכם "יש בי משהו שאוהב אותי. אני מאפשר.ת לו להתקרב אלי עכשיו ולגעת בי." בלי לחפש תחושה מיידית. רק לפתוח את הדלת.

צעדים קטנים ביומיום, מדיטציית "רגעים":

ברגעים של רגשות קשים בתוכנו, בזמנים מאתגרים. כשאנחנו מרגישים - מה לנו ולאהבה עכשיו?  

זה בדיוק הרגע לפתוח את הדלת, אבל לא בכוח. 

אפשר לקחת רגע אחד ולשאול שאלה אחת מהשאלות הבאות:

-האם אני מוכנ.ה לאפשר לעצמי רגע של חמלה?

-האם אני מוכנ.ה להאמין שאולי אני ראוי.ה לאהבה, גם אם כרגע אני לא מרגיש.ה את זה?

-האם אני מוכנ.ה לתת מקום לרגע קטן של אור- גם אם הוא לא משנה הכל מיד?

-האם אני מוכנ.ה לעשות משהו אחד קטן שונה מהרגיל?

ואז לא לחפש תשובה. בדיוק כמו במדיטציה, רק לפתוח את הדלת ולהרפות. 

לא לנסות להרגיש

כשאנחנו מבקשים את החיבור לאהבה, לעיתים קרובות לא נרגיש כלום ולא יקרה שום דבר, משום שלמערכת הרגשית - שכלית שלנו יכול לקחת זמן לאפשר לאהבה להיכנס. 

ואחת הבעיות היא שהשכל שלנו מחפש משהו ברור, מוחשי, מיידי. כשזה לא קורה הוא מבטל את ההתנסות ומתייאש. אבל שינוי מתרחש בצעדים קטנים – במיוחד כשמדובר בשינוי תפיסת חוסר שנמצאת איתנו זמן רב, וכשעדיין חסר לנו האמון שזה אפשרי, או שמותר לנו.

איך מתרחש השינוי?

הרגשה של רווחה או בהירות יכולה להגיע שעה או אפילו יום או יותר אחר כך.

מענה פנימי: רגע שמגיע פתאום, שבו משהו בי נרגע, או שיש בי ידיעה - כן כמובן שיש לי ערך, כמובן שיש לי זכות.

יכולה לעלות בהירות פתאומית לגבי מצב מסוים, רעיון לפתרון שלא חשבתי עליו קודם, זווית הסתכלות חדשה. 

מענה חיצוני:  משהו שקורה סביבי. זה יכול להיות משהו קטן, כביכול סתמי אך הוא משנה את ההרגשה, למשל מישהו זר שמחייך אליי, כלב שמתקרב ומבקש ליטוף, מחווה של אדיבות. 

וזה יכול להיות משהו גדול יותר כמו פתרון למצב סבוך, שיחה מאדם שכבר לא חשבנו שיתקשר, משהו שהיה תקוע וזז. 

מענה בהתנהגות: זו יכולה להיות מחווה שפתאום אפשר להעניק לעצמי, משהו שונה מדפוס הפעולה הרגיל שלי, למשל: להתקשר לחבר שיעודד אותי במקום להסתגר, לתת לעצמי מתנה קטנה, ללכת למקום שנעים לי בו. 

התבוננות פנימית:

פתיחת הדלת לאהבה לעיתים מביאה איתה תחילה חוויה שנדמית כהפוכה מאהבה. יכולים להגיע עצבנות, כעס, התנגדות, רגשות עוצמתיים אחרים; יכולים להגיע זכרונות, מצבי קונפליקט פנימי או חיצוני.

לא להיבהל. כאשר האהבה מגיעה היא עשויה להאיר על החסמים שהוצבו בפניה - אלה אותן חוויות שגרמו לנו להרגיש לא ראויים. הן עולות בתוכנו.  

זו הזמנה לפתוח את ה"מחסנים" ולבדוק מה אגרנו שם. אילו תפיסות אימצנו שאינן משרתות אותנו יותר? איזה רגעים נצרבו בנו שאולי הגיע הזמן לשחרר? 

המסע אל האהבה הפנימית הוא מסע של בחירה מחדש בחברה יקרה – ההוויה שבנו – שלעולם לא תתייאש מאיתנו, לא תכעס, ולא תוותר עלינו. זהו מסע של הסכמה ורשות לצעוד חזרה הביתה.