קנאה, שנאה, בושה, אשמה - האם אנחנו זקוקים להן?

ברובד אחד: לא - איננו באמת זקוקים לרגשות האלה. אלו רגשות שמביאים סבל, ואיננו נולדים כדי לסבול. הסבל הוא הרגל עתיק ועמוק שמושרש בתת-המודע הקולקטיבי, ואפילו מעוגן במסורות ובתפיסות המאמינות שסבל מביא לזיכוך, התעלות והתפתחות. אך הסבל, בעיניי, אינו משרת אף מטרה מלבד לשמור את בני האדם במקום קטן ומכווץ.

אבל אם רגשות אלו כבר קיימים – אפשר להשתמש בהם כשער.

אל מה? כדי להבין זאת, נתייחס קודם לעמדה ההפוכה:

ברובד אחר: כן – לקנאה, שנאה, אשמה ובושה יש תפקיד. תפקיד הישרדותי.

מה תפקידם של רגשות כה כואבים? 

כאב נועד להגן. אם לא נחוש כאב כשנכניס יד לאש – ניפגע. כך גם כאב רגשי. הוא שומר. אם נעמיק בכל רגש, נגלה מפני מה הוא מגן עלינו, או מה הוא מנסה להשיג עבורנו.

קנאה: מופיעה כשיש לאחר משהו שחסר לנו. כשאותו חסר נתפס כהכרחי – הקנאה הופכת צורבת וכפייתית. היא מושכת אותנו שוב ושוב למוקד החסר, ולפעמים באופן לא נשלט. 

מה תפקידה? להמריץ אותנו לפעולה – להשיג, ללמוד, להתפתח.

שנאה: מתעוררת כשמישהו נחווה כמאיים – אישית או רעיונית. לפעמים זו השתקפות של חלק בנו שאיננו אוהבים, ואנו משליכים את השנאה החוצה. 

מה היא רוצה? להגן עלינו מפני אוזלת יד. השנאה ממשיכה את תפקידו של הכעס. כעס בריא הינו דבר חיוני. תפקידו להדוף ולהרחיק מאיתנו איומים. אבל אם אנחנו חוששים להתעמת, או שהפוגע חזק מאיתנו, או שהוא זר ורחוק ואין לנו גישה אליו (- למשל איש ציבור), לכעס שלנו לא יהיה שום סיכוי, ותעלה בנו חווית חוסר אונים. השנאה משמשת כמעין כוח מאגי, אנרגיה חזקה וממוקדת שמשמרת תחושת כוח מול חוסר האונים, והודפת, גם אם רק במחשבה, את הגורם המאיים.

אשמה ובושה הן בעלות איכויות דומות.

אשמה: מספרת לנו שפגענו, ש"מגיע" לנו עונש. היא מכווצת, מייסרת, ולעיתים אף מביאה להרס עצמי. 

בושה: היא כאב על עצם קיומנו או רצונותינו. ומה שחמור יותר - גם הרגשת הבושה עצמה מביישת. 

מה הן מנסות להשיג? אשמה ובושה נשנעות על פחד הישרדותי עמוק מפני נידוי ונטישה. הן מגינות עלינו בכמה אופנים: אם נעניש את עצמנו ברגשות קשים אולי החוץ יחוס עלינו. אם נרגיש אשמה אולי ניקח אחריות וננסה לתקן ונזכה במחילה. אם נרגיש בושה, אולי מלכתחילה לא נסטה מהתלם החברתי. 

אם ככה, האם הרגשות הללו באמת מועילים? 

בפועל – לא. 

קנאה, לא באמת מניעה לפיתוח אישי, ולרוב רק מייצרת טינה. 

שנאה, אינה מחזירה את שלמות הנפש – רק מרעילה. 

אשמה ובושה אינן מובילות לתיקון אלא יוצרות מעגל סגור של כיווץ, דיכוי ואפילו פגיעה עצמית. הן אינן מונעות התנהגות פוגענית, משום שאדם שפוגע באחר עושה כך מתוך פצע פנימי, רק מודעות וטיפול בפצע תביא לשינוי התנהגות. 

פתיחת השער

אז מה כן אפשר לעשות עם רגשות אלו? 

קודם כל, לא לנסות להיפטר מהם באמצעים שכליים: ראשית, משום שזה די חסר תועלת. אלה רגשות עיקשים ועוצמתיים, הם ינצחו במאבק מחשבתי. שנית, יש להם שימוש הרבה יותר יעיל - הם יכולים להוות שער אל דבר נשגב: אל ה"הנני".

ה"הנני" הוא חווית הקיום שאינו תלוי בדבר, ולעולם יהיה ראוי וחף. זהו כוח החיים הטהור שאין סביבו כלל שאלה של ערך. כאשר אנחנו מחוברים להוויה הזו, אנחנו ראויים מעצם קיומנו. הערך שלנו אינו תלוי בדבר חיצוני, והוא לעולם אינו יכול להילקח. איננו חשים צורך להאדיר את עצמנו או לרמוס אחרים – פשוט משום שאנחנו רוויים באור של קיומנו.

כשהרגשות הכואבים עולים, הם מאותתים לנו שהתרחקנו - שברגע הזה איבדנו את הקשר עם ה"הנני", שהפקדנו את הריבונות שלנו ואת הערך שלנו בידי אחרים.

ברגעים האלה הרגש יכול להפוך לשער. אם נסכים לשהות עם הרגש, לחוש את הביטוי הגופני שלו, את הטעינה שנמצאת בו, מהם הקולות שמסתתרים תחתיו ומאמינים לשלילת הערך, ומה המקום מבקש, נוכל לאפשר כך את פריקת האנרגיה הטעונה שבו.

זהו התהליך הגופני-הרגשי. בו בזמן, נוכל לפנות לערוץ התודעתי - לאפשר לאור של ה-הנני לגעת במקום הזה, כמו חיבוק שמעניקים לילד, להזכיר לו את הקיום האמיתי הבטוח והאוהב. 

ואז:

קנאה יכולה להפוך לחמלה, קבלה עצמית, יכולת להכיר באיכויות שלנו ולפתח אותן.

שנאה יכולה להפוך להבנה שאנחנו ראויים לחיים טובים, ולקשרים טובים.

אשמה ובושה יכולות להפוך לאחריות בריאה שמאפשרת לנו להכיר באחר ובעצמנו ומתוך כך לרפא קשרים; או שהן מפנות את דרכן לראייה עצמית מיטיבה שמאפשרת לנו לצמוח, להתרחב, ולבטא את הייחודיות שלנו בעולם. 

קנאה, שנאה, בושה ואשמה יכולות אם כן להפוך ממקור סבל לשער לחירות פנימית.